רוקנתי מה שיכולתי
כדי שאוכל לראות ולהקשיב יותר טוב.
עכשיו קל יותר לאלף את הגוף,
להסדיר מחדש את הצורות המתקיימות בו.
אני זזה בחלל ה׳ריק׳ – תמיד עם אותו הגוף, אותו חומר אבל בארגון, סדר ומוזיקליות שונה.
באמצעות שיבושים וחלוקה מחודשת, המצאת מנגנונים לייצור-תנועה, מניפולציות ווריאציות, אני מוצאת ואוספת את אוצר המילים, משקפת את תהליך בניית השפה שלי.
נקודת ההתחלה היא ההבנה הפשוטה: הגוף רוצה לזוז.
קרדיטים ותודות
מאת ובביצוע: מיקה קופפר
ייעוץ דרמטורגי: מנחם גולדנברג
עריכה מוזיקלית ועיצוב סאונד: יניב חיון ומיקה קופפר
עיצוב ובניית אובייקט תאורה: עופר לאופר
מוזיקה מקורית:
Arvo Pärt – Fratres • For Violin, String Orchestra And Percussion: Gil Shaham & Roger Carlsson & Gothenburg Symphony Orchestra & Neeme Järv
Arvo Pärt – Fratres • DrummingCellist Kristijan Krajncan
תודות: מירב דגן, סתיו מרין
׳הולכת על שתיים - פרק 1׳ הוצג ב׳פסטיבל אינטימדאנס׳.
בתמיכת הקרן ליוצרים עצמאיים, מפעל הפיס, קרן רבינוביץ' ויעל – בית ליוצרים עצמאיים בירושלים.
מוזיקה
ביו
מיקה קופפר היא כוריאוגרפית, במאית, פרפורמרית ואמנית רב-תחומית. הפרקטיקה האמנותית שלה מפגישה שילוב של שפות חזותיות ותנועתיות הנעות בין כוריאוגרפיה, פרפורמנס, תיאטרון חזותי ותיאטרון-מחול. בעבודותיה השונות היא עוסקת במתחים מובנים ונסתרים בהתנהגות אנושית. באמצעות חקירה ומבט דקונסטרוקטיבי - אך מינימליסטי - בגוף הנע, היא חושפת מנגנונים פיזיים, מייצרת סיפורים ושואלת: מה ואיך זה להיות גוף-אדם בעולמנו? מיקה היא בוגרת 'בית הספר לתיאטרון חזותי' 2019. מאז היא מפתחת ומציגה את עבודותיה (ביניהן 'מכח אותה תנועה' ו'סף יער') ומשתפת פעולה כפרפורמרית וכיוצרת בפרויקטים שונים. הופיעה ויצרה במקומות ופסטיבלים רבים, ביניהם - תיאטרון 'הזירה', 'פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר', פסטיבל 'אינטימדאנס', 'תיאטרון הבית', 'תיאטרון החנות', 'פסטיבל הבובות הבינלאומי' של תיאטרון 'הקרון' ועוד
ראיון בוואטסאפ עם מיקה קופפר
כלים: אהלן מיקה! איפה אני תופס אותך?
מיקה: בבית, מול המחשב, בווצאפ ווב, בשיחה איתך?
כלים: מאוד ספציפי. ומה שלומך?
מיקה: עייפה. היה לילה עם מלא רעמים, מהמיטה זה היה נשמע כ״כ יפה שהתרגשתי ובקושי ישנתי. באופן כללי קצת לחוצה כי חזרתי מכמה ימי חופש אז עכשיו יש הרבה להספיק. לחץ של התרגשות אז בעצם זה גם חיובי.
כלים: כן, זה מה שנקרא ׳צריך חופשה מחופשה..׳, זה לא קל לחזור ועוד לא קל לחזור כשיש הרבה מסביב והמולה.
אז ממה את בלחץ של התרגשות? במה את עסוקה בימים אלו?
מיקה: יש כמובן את הלחץ הרגיל, שסוג של חיים מסוימים בארץ דורשים. אבל אם אני חושבת לעומק, בעיקר אני בלחץ מעצמי. יש לי הרבה שאיפות לגבי הסולו (שהוא גם מין מניפסט לעצמי במחשבה לעתיד אבל בעצם על רגע הזה) ובכלל, אני חווה הרבה תגליות מאוחרות (לתחושתי) וחושבת לעצמי, איפה הייתי?
כלים: זה מובן לי מאוד. גם הלחץ של להיות בחופשה ואז לחזור ללחץ שבארץ (שזה לאו דווקא קשור לישראל, אלא יותר לבית, עבודה, משימות) ושאיפות זה דבר שהוא גם חיובי. ותודה שזרקת אותי לאיפה היית כי אני אשמח ללכת קצת אחורה, במיוחד לאור זה שאמרת שאת יוצרת עכשיו מעין מניפסט לעצמך במחשבה לעתיד והרגע הזה. את יכולה להגדיר לי מי את בכמה מילים? רקדנית, כוריאוגרפית, פרפורמרית?
מיקה: אני מרגישה שאני איפשהו בין כוריאוגרפית לבימאית. אני יכולה להגיד שאני יוצרת לבמה. אבל בא לי להיות ספציפית יותר - אני יוצרת לאנשים על הבמה. אני מנסה לאפיין התנהגות אנושית בדרכים שונות, מרגיש לי שכל מה שקורה על הבמה, מתארגן ביחס לרצון הזה. בשנים האחרונות אני מאוד נמשכת למופשט ולרצון הבלתי נתפס הזה של האדם - לייצר מוזיקה ולרקוד. ההתעקשות המוגזמת על ׳הלא הכרחי׳. זה נותן לי תקווה שאני חושבת על בני אדם, התופעה המוזרה הזו. בכל אופן, אני פרפורמרית. וכן, מתאמנת על לקרוא לעצמי רקדנית. אני אוהבת להרגיש ולנסות פיזית את הרעיונות והמחשבות שלי ואני גם אוהבת מאוד להעביר רעיונות של אחרים דרך הגוף והקול שלי.
כלים: מיקה, זה ממש מרתק כל מה שאת אומרת. כי בעצם את אומרת שה׳לא הכרחי׳ שנתפס בחברה מבחינתך הוא הכי הכרחי, זה הכח המניע שלך, זה זורם לך בגוף ובדם וזה מה שאת חיה, אני הולך איתך על זה.
מיקה: אני לא יודעת אם זה יותר הכרחי מדברים אחרים. אני יודעת שאלה דברים שמרגשים אותי בעולם שיצרנו ועם כל הקושי וההקרבה שהם לפעמים מייצרים, יש בניסיון הזה מלא תקווה.
כלים: אני גם חושב. והרי מה זה החיים אם לא להתעמק במה שהם מייצרים? אנחנו לא חיים בשביל ה׳הכרחי׳, ואמנות עושה בדיוק את זה - מתעסקת בפינות האפורות, באסתטיקה וביופי ובוחנת אותם כראי לחברה.
אני חוזר להגדרה. את בעצם כוריאוגרפית ובימאית, זכית בעכו בהצגה הטובה ביותר, יצרת שני מופעים מצליחים בזירה הבין תחומית, העלית יצירה באינטימדאנס, עכשיו את איתנו כאן בכלים, בדרך השתתפת בעוד כמה עבודות של א.נשים אחרים.ות, וכל זה שלפני רגע סיימת ללמוד בבית ספר לתיאטרון חזותי, שנייה לפני שהקורונה הגיעה. זה הספק לא קטן!
מיקה: אני לא יודעת מה הספק קטן ומה גדול... בתחושה שלי לכל פרויקט שאני עושה לוקח לפחות איזה שנה באמת לעמוד על הרגליים... אני עובדת בסך הכל די לאט. אבל מנסה שהרבה. אני מרגישה שאני צב שרואה למרחקים, או משהו כזה.
כלים: ואם אני רגע חוזר לזה שהיית בזירה הבין תחומית, שזה יחסית ׳עולם התיאטרון׳ ועכשיו, אחרי אינטימידאנס את בכלים, בעצם העבודה הנוכחית היא יותר מחולית מבחינתך?
מיקה: הזירה הבינתחומית כשמה היא - בינתחומית. לא הרגשתי שם שום מגבלה מדיומלית וזה הישג אדיר של המקום (שאני גם נורא אוהבת ומעריכה). בגלל שכל האופציות פתוחות קשה שלא להתפתות. אני מאוד אוהבת לחשוב על כל האלמנטים, מרגישה שאני עדיין בלמידה אז רוצה לגעת בהכל. מוסיקה, סאונד, תאורה ועיצוב במה - מעניין אותי איך כל אחד מהם יכול לייצר נרטיב, מהלך דרמטורגי. אבל מחול, תנועה, בני אדם, דורשים הרבה קשב ואימון וזה דורש המון זמן. בשנה האחרונה החלטתי לשים את הפוקוס בעיקר על התנועה, כדי לתת לה את תשומת הלב הראויה לה וגם כי בסוף הכל יוצא מהגוף ומשרת אותו.
כלים: אז בעצם הפוקוס בעבודה הזו הוא על הגוף שלך עצמך? את גם היוצרת וגם המשתתפת? זה מופע סולו?
מיקה: כן!!! מופע סולו לעצמי. ליוצרת, למבצעת, לכוריאוגרפית. למחול, לפרפורמנס, לתיאטרון, לתאורה, למוסיקה, למלחין האסטוני הנודע. מוקדש לתהליך עשייה. לבניית השפה שלי. לעתיד אבל בעצם רק לרגע הזה.
כלים: מופע סולו שאת בו הכל. נשמע מרגש מאוד, וגם הכל עלייך, וזו אחריות גדולה לעומת שאר המופעים שלך, ששם עבדת עם עוד לפחות שלושה פרפורמרים.ות כל פעם.
מיקה: זה נכון, ואני חושבת שגם מותר גם לבטל הכל ברגע האחרון.
כלים: תספרי לנו, איפה את ביחס למופע שאת מעלה עכשיו?
מיקה: כרגע יש בסיס התחלתי שכבר עבדתי עליו והצגתי בפסטיבל אינטימדאנס. ויש חומרים חדשים, שחלקים מהם כבר מקובעים לי בראש ובגוף וחלקים ממש מרחפים. חצאי משפטים, תנועה פה ותנועה שם. מרגיש שהכל עדיין צף. צריכה בקרוב להתחיל להדביק את הדברים אחד לשני, למפות, לקבל החלטות. כי אני כבר ממש מתקשה לזכור מה עשיתי.
כלים: אז למה ׳הולכת על שתיים׳?
מיקה: אני גרועה בלבחור שמות. למה זה מרגיש כ״כ גורלי? בסוף אחרי הרבה ניסיונות זה מה שהחזיק. ועם הזמן אני לומדת להבין ולאהוב את השם הזה.
כלים: ואת באמת הולכת על שתיים? או מנסה ללכת על שתיים?
מיקה: כן אני באמת הולכת על שתיים! כולנו, לא? איזה מין מאפיין אנושי כזה.
יש במופע הרבה עיסוק בהתפתחות של מוטיבים וווריאציות. בהתרוממות מהרצפה מעלה ומטה, בללמוד להפעיל את הגוף, להחליט באיזו דרך אני רוצה לזוז.
כלים: אני ממש מקווה לראות אותך מצליחה בסוף ללכת!
מיקה: הצלחה במקרה הזה זה עניין של טעם...
כלים: זה נכון. ונראה לי שהעיקר שזה יהיה הטעם שלך. מיקה, ממש תודה על המילים היפות שלך, על הזמן והאנרגיות.
מיקה: תודה רבה, באהבה ונתראה בפסטיבל!