גופי הוא אנדרטה, ארכיון, זיכרון לאבות ואמהות רבים.ות. הזיכרונות שלי מתויקים זה לצד זה. אני יוצא לחפש לי שורשים יחד עם מישל פוקו, קרל מרקס, רוזה לוקסמבורג, אודרי לורד ואחרים בהם התאהבתי. אני ארכיון חי של רעיונות, שיש מי שאומר שהם כבר מתים. עזבתי אותם בגיל 30 כשנשבר לי הלב ועכשיו אני חוזר. הגוף שלי הוא המצפן, והבמה היא המפה של אדם המחפש את היחס שלו לעברו.
קרדיטים
מאת ובביצוע: נדי יואל
תודה לשרון צוקרמן וייזר על הליווי בתחילת הדרך.
להורי, ולתנועת דרור ישראל וחבריה.
ביו
נדי יואל (1986). יוצר עצמאי, רקדן, פרפורמר ועוסק בחינוך. מתמחה באימפרוביזציה. במסגרת מחקרו ופועלו בוחן את ההשפעה והקשר בין היחסים החברתיים לבין התגלמותם בגוף. מחפש אחר שיתופי פעולה ועשייה חברתית ואמנותית רב-תחומית. בעבודותיו שואב השראה ממקורות סוציאליסטים השואפים לשינוי המציאות של דיכוי וניצול, יחד עם מקורות קוויירים המאתגרים ומערערים על הנתפס כנורמטיבי וטבעי. עבד עם יוצרים שונים בהם 'קולקטיב בוש', מעיין כהן מרציאנו, גלי קינקולקין, קאי רוטשילד ועוד. בוגר תכנית 'ROAR' בברלין והתכנית הדו-שנתית להכשרת כוריאוגרפים ב׳כלים׳. בעל תואר ראשון בחינוך B.ed במכללת ׳בית ברל', בימים אלו לומד M.A.A.T לטיפול בתנועה ב'סמינר הקיבוצים'.
*'50 גוונים של אדום' יצירתו של נדי יואל עולה בערב משותף עם 'RESPONSIBILITY' יצירתה של סנואו.
ראיון בוואטסאפ עם נדי יואל
כלים: נדי מה שלומך? איפה אני תופס אותך?
נדי: ברגעים אלו ממש אני מנקה את הבית.
כלים: במה אתה מתעסק בימים אלו?
נדי: איזו שאלה... בימים אלו? עד לפני כמה ימים הייתי עסוק בהופעה של רוני שגיא 'ויקטוריה' שהעלנו בתיאטרון 'ענבל', זה, תוך כדי היום יום כמורה ומטפל בתנועה. אבל בתכלס רוב הזמן אני במחשבות אובססיביות על הסולו. מלא מחשבות על מי אני, מה חשוב בעבר הזה שבתוכי, מה אנשים יודעים עלי. מה לא יודעים, מה הייתי רוצה שידעו. אם זה בכלל חשוב ולמי.
כלים: אלו באמת שאלות גדולות. חושב שהיום יום טובע ממך גם את השאלות האלו, אבל באינטנסיביות אחרת.
אני רגע עושה לנו אחורה פנה...
יש לך מערכת יחסית ארוכה עם כלים - היית בתכנית הדו-שנתית לכוריאוגרפיה, ואז העלית את 'הולדת העונג' עם גלי ברזדנסי לקראת ׳אסיף׳, ועכשיו אתה ברזדנסי לקראת פסטיבל כלים. חושב שזו מערכת יחסים עמוקה עם המקום, שאולי גם יכולה לפנות בשבילך כל פעם מקום לשאלות אחרות. ועכשיו מגיעות שאלות על העבר הזה שבתוכך ואולי באמת מפנה מקום לסולו. וכמובן כמובן (לשם זה התכנסנו הרי) הייתי שמח לשאול אותך במה היצירה מתעסקת, או מה השאלות האלו שאתה שואל?
נדי: האמת שזה מעניין שהעלת את הקשר שלי לכלים, כי זה די מסמל את השאלות של היצירה הזו. כי היצירה הזו נוגעת בהרבה סוגיות, חלקן אישיות וחלקן יותר רחבות ממני. כשהגעתי לכלים החלטתי לקפוץ קפיצת ראש לתוך עולם המחול. הגעתי מתוך עולם של עיסוק במאבקים חברתיים, חינוך היה הכלי המרכזי לשינוי, חייתי בקומונה והייתי חלק מתנועה/קהילה שהתעסקה הרבה בהשפעה על העתיד של החברה הישראלית. וזה היה החלום שלי. אבל בגיל 30 החלטתי לעזוב את זה והאמת שנשבר לי הלב. כי כבר לא ידעתי מה החלומות שלי. והשארתי את כל העבר הזה מאחורי. החלטתי שאני רוצה לשנות את המציאות אבל אחרת. ונמשכתי לעולם הגוף, המחול, לבמה. והרגשתי שהעבר הזה לא מרפה ממני ואני לא מרפה ממנו. שיש רעיונות סוציאליסטים גדולים שחיים בתוכי, אבל אני לא יודע איך לחיות אותם לבד ואם הם בכלל רלונטיים לישראל של 2023. אז הסולו הזה הוא גם התבוננות שלי על הקשר שלי עם העבר הזה שלי. מה נשאר בגוף שלי מתוך כל הרעיונות האלו שחייתי בהם. איך בעצם הגוף של כל אחד מאתנו הוא ארכיון של מקומות, של רעיונות, של היסטוריה. ואני רוצה לספר את הסיפור שלי. זו עבודה ששואבת השראה מג'ואן נסטל שהקימה את הארכיון הלסבי בניו יורק, היא התייחסה לסיפורים המגולמים בגוף שלה כאישה לסבית ככאלו שטומנים בחובם היסטוריה אבודה שצריכה להאמר.
כלים: מעניין ומרגש מאוד, ולא ידעתי. לב שבור זה תמיד מניע חם ליצירה. במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים, ההבנה שהכלי והגוף שלך הוא ארכיון היא חשובה. ואם אני ממשיך - אם ג׳ואסן נסטל הקימה את הארכיון הלסבי בניו יורק, והתייחסה לגוף שלה כהסטוריה, מה הגוף שלך מגלם?
נדי: בהתייחס לזה, אני חושב שהרבה פעמים אנשים מתקשים לראות בעזיבה שכזו כמשהו שלם, אני ממש החלטתי לעזוב עולם ערכי מסויים אבל בלי איזה רצון לדרוך עליו. לזלזל בו. לא ברחתי ממנו. החלטתי שככה אני לא רוצה יותר. זה היה לי אינטסיבי מדי ורציתי משהו אחר. ומבחינתי הבחירה בעולם האמנות היה המשך ישיר של החיים שחייתי. של חיים בחברה שמחוברת לגוף, שעושה כבוד לאדם, ששמה אותו במרכז, למה שטוב בו, למה שיפה בו, למה שמכוער בו, אבל הכל חלק ממנו. להיותנו בוראים מציאות. לאפשרות למפגש אנושי חי, חומל. למרחב של חקירה בלי הפרדה בין מה שאני מייצר לבין מה שאני מתקיים ממנו אלא להיות מחובר לדברים שאני עושה או לפחות לנסות. שהצורך להתקיים ולהכניס כסף הוא לא המניע המרכזי שגורם לי לקום בבוקר או להגיע לסטודיו אלא הרצון לחלוק ולהשתתף בחיים אחד של השני, עם הקהל. זה אמנות מבחינתי. ויש בזה אפשרות להיות משהו שמתנגד ומורד במירוץ הקפטיליסטי שאנחנו חיים בו. שאני גם חלק ממנו ומנסה למצוא את דרכי בתוכו. אני אגיד את האמת שזו אולי השאלה הכי קשה שאיתה אני מתנגש בסטודיו (שאלת הגוף כארכיון), כי הבחירה הזו להביא את הסיפורי הגוף כסיפורי חיים והתנגדות יש בזה משהו שמתנגד לקול הפנימי שרוצה לא להתייחס באופן כל כך דרמטי לעצמי. תן לי להיות עוד בנאדם בעולם. וכנראה שאני באמת עוד בנאדם. אבל אני יודע שזה אותו גוף שהיה בהפגנות נגד גזענות בפתח תקווה ובעוד עשרות הפגנות אחרות, ואני יודע שזה אותו גוף שקרא רעיונות של מרטין בובר וחשב איך להיות אדם דיאלוגי וקשוב יותר, ואני יודע שזה אותו גוף שניסה לחלוק עם אנשים את הכסף והרכוש שלו כבר מגיל 18 וזה אותו גוף שהפגין נגד מדיניות כלכלית דורסנית וזה אותו גוף שישב בשיחות אל תוך הלילה על נפשו של האדם וזה אותו גוף שהדריך בני נוער מכל רחבי החברה הישראלית מתוך עקרון וזה אותו גוף שהתאהב ברעיונות של סוציאליזם. ובזה אני מנסה להתבונן...
כלים: אני רוצה להגיד שהגוף שלך הוא באמת סך החוויות שחווית. ואולי באמת אתה רוצה להביא לקדמת הבמה את מה ש׳לא רואים בו׳ או את ׳מה שלא מדברים עליו׳ לרב, או שאתה לא מדבר עליו לרב בSo called חיים החדשים שלך. הרי לאף אחד מאיתנו אין חיים חדשים, זה פשוט המשך של מה שהיינו. אבל יש משהו בלהביא רעיונות אוניברסליים לתוך גוף פרטי שברור שהוא קשה, כי אתה מכיל על הגוף שלך אמיתות שהן לאו דווקא שלך, אלא נוכחות בעולם. בקיצור: לקחת על עצמך חתיכת אתגר. באילו כלים אתה מתמודד איתו? מה נראה כשנגיע לפסטיבל כלים? אותך לבד על הבמה? זה סולו שאתה יוצר לעצמך?
נדי: כן, זה סולו שאני יוצר לעצמי. בעבודה הזו אני נמשך לעבוד עם חומר פיזי - עגבניות. אני אוהב את הסתירות שהן מכילות בתוכן, את השלמות שלהן יחד עם הפגיעות שלהן, את הניקיון יחד עם הפוטנציאל של הלכלוך והכל בו זמנית. כמובן שיש בהן משהו ישראלי, ארצי אבל הן גם סמל לבוז, תשוקה וסכנה. קצת כמו המתחים שאני מתמודד איתם בסולו. ואני בוחן גם חומר תנועתי - שהוא האגרוף המונף, שהוא הסמל למאבק וסוציאליזם. אני בוחן את הפוטנציאל לפרק ולהרכיב אותו מחדש, בוחן מה הוא עושה לי, מה היחסים שלי אליו, איך הוא משנה אותי, כמה אני מזדהה איתו, כמה לא.
כלים: באמת שני סמלים וארכיטיפים מאוד ברורים ומזוהים עם מאבקים ותשוקות. אני תופס אותך בערך חודש וחצי לקראת. איך היית רוצה שאנחנו כקהל נבוא לבכורה? זאת אומרת: אם הייתה לך יכולת (והנה, יש לך) להגיד לנו משהו רגע לפני ומתוך התהליך, מה היית אומר?
נדי: נראה לי כדאי לדעת שאני אהיה בתחתונים. ולכו תקראו את הספר ׳מחוזות אסורים׳ של ג'ואן נסטל!
כלים: נדי, ממש ממש תודה. על הנדיבות והפתיחות. שמחתי לדבר איתך!
נדי: תודה לך על הרגישות :) ונתראה בפסטיבל!