ב–,2008 לאחר כמעט עשרים שנות יצירה, הענקתי לעצמי מתנה: גזרתי על עצמי צום יצירתי למשך חמש שנים. הייתה זו החלטה שהתקבלה בהכרה צלולה, להפסיק רצף של עשייה אינטואיטיבית–הכרחית–נחוצה–עשירה– מרגשת–מתישה–מעייפת–ותובענית בתוך מערכת יצרנית והישגית של

עשייה אמנותית; החלטה שבאה מתוך עייפות גדולה ומתוך תחושה שאני כבר יודעת מה אני עושה ויודעת איך לעשותו. הענקתי לעצמי אפשרות להאט, להמתין, להתבונן ולחשוב - כמו בסיפור על אדם שהולך בשביל, פוגש אינדיאני זקן יושב בצד הדרך, ושואל אותו: "למה אתה מחכה?", מתוך הסדנה בהנחייתה של נאוה פרנקל. צילום: איתי מרום והזקן עונה: "הלכתי דרך ארוכה בקצב מהיר, ועכשיו אני מחכה לנשמה שלי שמאחור שתצטרף אליי." אותו צום מרצון החל אמנם בתחושת חופש מתוקה ומשחררת, אך זו החלה להיסדק עם הופעתם של תחושת רעב וגעגועים לעבודה בסטודיו,

לריכוז, להתמסרות ולעונג האנדרופיני המופק מתנועת הגוף.

 

התגעגעתי למה שהזמן בסטודיו העניק אז לחיי: אי של שקט, אמת, שלווה וסערה; עולם חוקים משלי, שבו אני בוחרת מה עושים, איך עושים ואיך זה יראה, עד לפרטי פרטים, כמעט ללא סכנה וללא הפרעות, מלחמות או אסונות. הגעגועים השכיחו ממני כמובן את אופי ההתנהלות בסטודיו, שהיה לרוב יצרני ומכוונן להפקת יצירה מסוימת, באורך מסוים ובפרק זמן מסוים של עבודה...

 

מתוך הגעגועים לסטודיו עלה בדעתי הרעיון להציע סדנת כוריאוגרפיה. כך, חשבתי, אוכל לחזור אל הסטודיו מבלי לפגוע בגזרת/ מתנת הצום. לסדנה שהצעתי הגיעו ארבע יוצרות צעירות: טל גרבינסקי, תמי ליבוביץ, מיכל חרסונסקי ומיה יוגל. במהלך יוני 2009 נפגשנו למשך ארבע שעות בכל יום שלישי. כל מפגש כזה החל בשיעור כוריאוגרפיה,

שבו הצגתי תרגילים כוריאוגרפיים שונים שפיתחתי במשך שנות הוראה רבות, בעבודה עם יוצרים שונים בתחילת דרכי האמנותית, ובעיקר במהלך עבודתי ככוריאוגרפית עצמאית. לאחר השיעור, הציגה כל אחת מן היוצרות עבודה בתהליך.

 

קשה להניח את האצבע על הנקודה המדויקת שבה נוצרו הקסם והדבק במפגשים האלה, או למצוא סיבה אחת שתסביר את הצלחתם; אולי הריחוק הזמני מן העשייה התכליתנית, שאפשר להעריך מחדש את העונג שבמעשה, אולי הייתה זו הנדיבות שבה חלקו היוצרות את עבודתן זו עם זו, אולי עייפות מן היצירה בנפרד ומן הבדידות הנלווית לה, אולי

הצורך באימון פרקטי עם שותפות בעלות ידע וניסיון, שנכונות לחלוק בהם, לשתף ולכוון במידת הצורך, ואולי הייתה זו יותר מכול האפשרות שניתנה לכל אחת להביא את שלה, והתחושה שלכל דבר יש מקום, שהוא אינו גוזל את מקומו של דבר אחר.

 

הרעב לעבודה יצירתית היה ממשי, והמרחב שנוצר בשבילה במפגשים היה כל כך מוחשי, ברור ונחוץ, עד שבתום אותה סדנה בת חודש, היה נכון ומשמח לכולנו להמשיך להיפגש ולעבוד. בחרנו להמשיך את האימון הכוריאוגרפי ואת הצגת המחשבות והעבודות–בתהליך לפרק זמן שהלך והתארך, והפך בדיעבד לשנת הפעילות הראשונה של כלים. במהלך שנה זו הצטרפו אלינו יוצרות נוספות: הילה קרקש, יפעת פל ברקאי, ענבל שחר ומורן אברג'ל. הקבוצה גדלה, וגם המפגשים עצמם התארכו בהתאם. במהלך תקופה זו נוצרו שיחות שבהן החלו להתגבש תובנות על נחיצותה של המסגרת, ועל האופן שבו היא תומכת בתהליכים היצירתיים של כל אחת ואחת מהיוצרות. הכרנו בחשיבות הרבה של העבודה עם הקבוצה כמקהלת קולות המלווים התגבשות של יצירה חדשה, במקום המכיר מקרוב את הדנ"א של תהליך היצירה על כל שלביו - הקבוצה היוותה מעין מרכז מידע או מרכז זיכרון של המניעים, העניין, הרגשות, השאלות, המחקר והאבולוציה של כל תהליך ותהליך.

 

התאהבתי בעבודה החדשה שלי. פגשתי באופן מוחשי את הניסיון שצברתי במשך השנים, והמפגש הזה אפשר לי לנתב ולהעמיק את המחשבה על פרקטיקות עבודה, הוראה וליווי אמנותי. במהלך אותה שנה השתעשעתי במחשבה להקים מחלקה לכוריאוגרפיה באחד מבתי הספר הגבוהים לאמנות והתחלתי ללמוד ולמפות את הקיים. במהלך המיפוי הזה,

נפגשתי עם טל גרבינסקי לשיחה על תכנית הלימודים לתואר שני במרכז לאבאן בלונדון, שהיא סיימה לא מכבר. במהלך השיחה שלנו, הציעה טל להקים בית ספר עצמאי לכוריאוגרפיה, ולא להיכנס למוסד קיים.

 

השם כלים נולד בשלבים הראשונים של המחשבה על יצירת מסגרת קבועה לעבודה ולמחשבה כוריאוגרפית מאותו מקור עלום שממנו רעיונות חדשים מגיחים לעולם. אף על פי שהמילה "כלים" ודאי הדהדה לא אחת בחלל העבודה שלנו בקשר לכלי העבודה, הבחירה בה מתייחסת אל כלים דווקא במשמעותם ככלי הכלה - היוצרים מרחב מוגדר המקבל

אליו את התכנים, הרצונות וחומרי היצירה. הבחירה בשם זה קיבלה אישור מחודש כשרוחמה וייס, מנחה במסגרת תכנית העמיתים של "קולות" שבה השתתפתי, הפנתה אותי לסיפור הקבלי על אודות "שבירת הכלים", שהאיר באור נוסף את המשאלה ליצור מרחב ליצירה ולכוחות היצירה בכלים.

 

כך, לאט לאט, החל להתפתח מרחב העשייה ולהתפרש לאזורים חדשים ורחבים יותר. בשנה השנייה לעבודה בכלים, הצטרפו להנחיה יוצרים נוספים בסדנאות שונות: ארקדי זיידס, תמר בורר וג'וזף שפרינצק. בשנה זו עסקנו במודלים של עבודה וחיפשנו מודלים יצירתיים בדיסציפלינות שונות ובהקשר לעשייה כוריאוגרפית. בין היתר, בחנו מודלים כדוגמת כתיבה מסאית, תפירת בגד, בריאת העולם ועוד. עסקנו במודלים גם בצורה נוספת, באמצעות חילוץ וניסוח של מודל מתוך יצירה 2 לימים, הוזמנה ליאור אביצור להרחיב את אופן העיסוק כוריאוגרפית. הזה במודלים בסדנה שהעבירה במסגרת תכנית המחקר. תהליכי העבודה בכלים במהלך השנתיים הללו יצרו מרחב שאִפשר מחקר אמנותי מכיוון שלא היה מְ כֻ וָּ ן לתוצאה. אף על פי שכל אחת מהיוצרות עבדה על עבודה משלה, לא היה כל לחץ של זמן או תוצר נדרש,

וכך ניתנה לנו האפשרות לשאול כל שאלה, לפרק כל הנחה מוקדמת ולהפוך כל אבן שיכולנו לראות בעבודות השונות. ניתנה לנו האפשרות להתבונן על תהליך היצירה של עבודות מחול ולאתר מוסכמות והרגלים המתחפשים לתחושות ודאיות ש"ככה זה" או ש"ככה עושים את זה". ביחד 1"שבירת הכלים" הוא מושג יסודי בקבלה שמתאר תהליך שקדם לבריאת העולם ושנדרש לבריאתו.

 

הצטברות (Accumulation) מאת טרישה בראון, נוצרה במקור ב–1971, ניסינו לזהות ולמפות תחושות שאינן אלא הרגלים הממסכים אפשרויות חדשות. הקדשת הזמן למחקר פרקטי בסטודיו, מחקר שאינו קשור ושאינו מוליך בהכרח לתוצרים כגון עבודה חדשה או מחול חדש, היא הצהרה אמנותית ופוליטית, שקוראת להכיר בכך שהאופן שבו אנחנו עושים עבודות, ה"איך", משמעותי לא פחות מן היצירה עצמה - מן ה"מה". הכרה זו הובילה אותנו ליזום גם מחקר מסוג אחר, שספר זה הוא תולדה שלו: הסדנאות, השיעורים, הפרזנטציות והדיונים תועדו על ידי המשתתפות בכתב. כך, הלכו ונאספו טקסטים שונים המתעדים את תהליכי העבודה בכלים, והצטבר חומר רב, הכולל תרגילים, שיחות ותובנות. עם איסוף החומרים נולד גם הרצון לחלוק בהם עם קהילת המחול ועם קהילות נוספות של יוצרים, ולנסח את העשייה הרבה במחקר מוסדר. טל ואני פנינו אל איריס לנה ורן בראון, וניסינו ביחד לנסח ולדייק את נושא המחקר ואת אופניו. ביקשנו להתמקד בתהליכים יצירתיים של כוריאוגרפים ושל יוצרים אחרים ולהמשיך את העיסוק שלנו במודלים יצירתיים. בסופו של דבר, החלטנו ליזום תכנית מחקר חדשה, שתענה על אותן שאיפות. בשלב זה, ביקשה איריס לנה לסייע אך לא להוביל את המחקר, והתכנית בצורתה הסופית נבנתה על ידי רן בראון, שהציע מחקר שבמרכזו התבוננות

בתהליכי יצירה, ניסוחם וחשיפת מורכבותם.

​

במהלך השנה החולפת, במקביל להוצאתה לפועל של תכנית המחקר, עסקנו טל ואני באינטנסיביות בגיוס משאבים, באיתור חלל עבודה קבוע, ומרגע שנמצא - בהקמתו הממשית של בית לכלים. עלתה בדעתי המחשבה שעסקנו במודלים שהם מבנים כוריאוגרפיים, במקביל לתהליך בניית החלל. התחוור לי שהרצון לבחון מבנים של יצירתיות ולנסח תהליכים התמזג עם תהליך הקמת הבית, וכך נרקם ברקע קשר נוסף בין תיאוריה ופרקטיקה, שהתבטא בהחלטות האדריכליות והעיצוביות שנדרשנו להן, ובסופו של דבר, גם בחלל עצמו. כך יצא שעם סיום המחקר, עברנו לחלל

משלנו באזור העסקים בבת ים. המבנה, ששימש בעבר כמחסן צבאי, שופץ והפך בהתערבות מינימלית לחלל עבודה ליצירה כוריאוגרפית. החלל נשאר פתוח וחשוף ככל האפשר: אין לפנים ומאחור, אין במה ומושבים לקהל - אין חלוקות מוכתבות מראש. יש הרבה מקום להיכנס ולצאת לתוך ומתוך מרחבי הנפש אל החלל ואל מחוצה לו, ולרשום בו מילים ותנועות חדשות וישנות, באינספור תחבירים.